החלקת הסברה ללא עפצי האלון אינה מחזיקה ובטח שהצבע לא חזק ולא נשאר לזמן ארוך

 

עפצי אלון התולע

להשיג במרפא הבושם-04-9952122

אלון התולע הוא פונדקאי לשני חרקים המפתחים עליו עפצים: 1. כנימת מגן (ממשפחת הכרמילים) הגורמת להתפתחות עפצים דמויי אלמוג שלפי הסברה מביציה הפיקו את צבע השני (תולעת שני). 2. צרעה השייכת למשפחת הצרעפציתיים הגורמת להתפתחות העפצים הכדוריים. הצרעפצתיים הם משפחה של צרעות קטנות וזחלים של מינים רבים במשפחה גורמים ליצירת עפצים במיוחד על עצי אלון. מבין 75 מיני העפצים הידועים בארץ 54 נגרמים על ידי צרעפציתיים.

 

עפצים של אלון התולע - לאחר הגחת הצרעה

עפצי הצרעפציות של האלון מכילים חומרים כימיים בשם טאנינים בריכוז גבוה ומאז ימי קדם משמשים עפצי עצי האלון ובמיוחד אלון התולע כמקור לחומרים אלו לצורך עיבוד עורות, חומרי רפואה וכחומר גלם להכנת צבע הדיו. בעבר נחשב עיבוד העורות בעזרת עצי האלון לענף כלכלי חשוב בא"י.

כל חלקי האלון מכילים טאנינים אך הבלוטים והעפצים מועדפים לשימוש הן בגלל ריכוז החומרים הגבוה שבהם והן משום שאת העצה מעדיפים לנצל לצרכים אחרים כמו בנייה וכלי עבודה. לאלון התולע קורה מרכזית ארוכה וישרה ולכן הוא היה עץ בנייה מועדף. עצים מעטים שלא נכרתו מגיעים לגובה של 20 מ' אך בדרך כלל גובה העץ הוא 4-8 מ'. העץ הצעיר או הכרות מצמיח ענף זקוף אחד המתארך בקצב של 1 מ' ואף יותר בשנה. הגידול המהיר לגובה ולא לרוחב הביא לכך שגידלו את העץ במשק ההררי הערבי לצורך הפקת קורות בניין.

טאנין

טאנין הוא פולי-פנול((פולימר פנולי) המיוצר על ידי צמחים בעיקר ברקמות הקשות שלהם (קליפת הפירות, חרצני ענבים, שריגי גפן ועוד). המקור הביוכימי של הטאנין קרוב לליגנין המשמש ליצירת סיבים בגבעולים ובגזעי העצים. את הטאנינים אנו מכירים כחומר הגורם לתחושת העקצוץ (עפיצות) המלווה אכילה של פירות בוסר. לטאנינים יש תפקיד חשוב בחיי הצמח, והם משמשים בעיקר בהגנתו מפני בעלי חיים הניזונים ממנו, אך האדם למד לנצל אותם גם לצרכיו. לטאנינים יש יכולת להיקשר לחלבונים ולגרום לשינוי במבנה המרחבי שלהם. לתכונה זו יש השפעה רעילה על בעל החיים הניזון מאיברי צמח המכילים טאנין בכמות גדולה. עצים מסויימים מתחילים לייצר טאנין בעקבות פגיעה בעליהם על מנת למנוע את המשך אכילתם. התברר שמינים מסויימים מסוגלים לאותת לשכניהם על סכנה מתקרבת בעזרת שחרור גז מסויים על מנת שיתחילו לייצר טאנין. הטאנין בפירות הבוסר מונע את אכילתם מוקדם מדי כלומר לפני הבשלת הזרעים. עם הבשלת הזרעים הטאנין מתפרק ומתאפשרת אכילת הפרי. תהליך זה מלווה בשינויי צבע וטעם בפרי המיועדים לאותת לבעלי חיים שהגיעה העת לקיים את עיסקת החליפין – תזונה תמורת הפצת הזרעים. בבלוטי האלון מרוכז הטאנין בקצה המכיל את העובר וכך יכולים בעלי חיים להתחיל לאכול בקצה מבלי לפגוע בעובר. האכילה החלקית מסייעת בהפצה ומאפשרת נביטה מהירה של הבלוט הפתוח.

יכולת הקישור של הטאנין לחלבונים מהווה מפתח לעיבוד העור. מולקולות הטאנין נקשרות לחלבון הקולגן וכך מאפשרות את השימוש התעשייתי בעור. שינוי מולקולות הקולגן מונע תהליכי רקבון ומעניק לעור גוון כהה יותר. השם "טאנין" נגזר משם מקצוע הבורסקאות באנגלית: tanning. הטאנין גורם לשימור טבעי של יין. בסביבות שנות ה - 50 התגלה כי הטאנין מפרק שומנים בדם ולכן ממליצים לשתות באופן יומי יין אדום משום שהוא מותסס עם הקליפות והחרצנים המכילים טאנין.

הכנת דיו סת"ם

מחלוקות רבות התגלעו ביחס לטיבו של הדיו המשמש לכתיבת סת"ם אך נסתפק בדבריו של הרמב"ם: "עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות ... שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף. כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". אם כן מה מיעטה ההלכה, שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות, אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין". (היד החזקה, הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פ"א הלכה ג'-ה'). מדברים אלו אנו לומדים שכתיבה בדיו היא הלכה למשה מסיני, אך לומדים גם על אופן הכנת הדיו מלכתחילה ובדיעבד.

א. מלכתחילה יש להכין דיו העשוי להמחק והכינו אותו מתערובת של פיח עם חומר דבק כלשהו. על פי התאור ברמב"ם השיטה זהה לשיטה העתיקה ביותר להכנת דיו לכתיבה. נמצאו כתבים שתוארכו כ – 2,500 לפני הספירה. דיו זה הוכן על ידי שריפת שמן או זפת והכיל פחמן בשיעור של 80%. הפחמן עורב עם מים וגומי (שרף עצים) ליצירת תרחיף. החסרון בדיו זה היה שהוא נמחק בקלות רבה מדי. עיון בפוסקים לאורך הדורות מגלה התלבטות רבה כיצד להתמודד עם האילוץ לכתוב בדיו העשוי להמחק מחד גיסא ומאידך גיסא להבטיח שהכתב יישמר לאורך שנים. שתי הדרישות סותרות במידה רבה זו את זו. קושי זה הביא רבים מבין הפוסקים להעדיף דווקא את השיטה השנייה המובאת ברמב"ם הכשרה לדעתו רק בדיעבד.

ב. שיטת ה"בדיעבד" היא בעזרת "במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". ניתן לשחזר את שיטה זו בעזרת מקורות שונים. מקובל להניח שלצורך הכנת הדיו ערבבו מי מילין (מי עפצים) עם גופרת נחושת או ברזל (קנקנתום). מי המילין נעשים על ידי בשול עפצים במים. מי עפצים מכילים תערובת של חומרי דבק וטאנין (Tannic acid). הדבק מסייע להדביק את הדיו לקלף. בעת הבישול עובר הטאנין הידרוליזה (פירוק בעזרת הכנסת מולקולת מים) ומשתחררת חומצה גאלית (gallic acid) היוצרת תרכובת עם הברזל שבגופרת הברזל והופכת אותו לשחור. בלי החומצה נשאר צבע הקנקנתום לבן-ירוק ואיננו משחיר. הדיו המבוסס על התרכובת בין עפצים וגופרת ברזל היה הנפוץ ביותר בהיסטוריה המערבית. מסתבר על פי אנליזה כימית שמגילות ים המלח נכתבו בדיו מסוג זה. דיו עפצים מגיב מבחינה כימית עם הקולגן של הקלף או התאית בנייר ולכן איננו נמחק אך מציב בעיה קשה אחרת. החומצה פוגעת בקלף במשך הזמן ומאכלת את הדבק בין הדיו לקלף ובהמשך את הקלף או הנייר עצמם. זו אחת הסיבות לכך שבספרי תורה ישנים הרבה אותיות מתקלפות ונופלות. התופעה הזאת מציבה קושי בפני משחזרים של כתבים עתיקים. לעיתים ניתן לשחזר טקסטים בעזרת החללים שנוצרו בנייר על ידי הדיו. מסיבה זו, כנראה, אסר רבנו תם שמוש במי עפצים - "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה הלכות ספר תורה קצ"ה). יש האוסרים להשתמש במי עפצים משום שמקור העפצים הם החרקים החיים בתוכם והם בעלי חיים אסורים באכילה. על מנת לדון בנושא זה עלינו להבין טוב את המנגנון המדוייק העומד מאחרי הקשר בין הטפילים והצמחים הפונדקאים.

עפצי אלון להשיג במרפא הבושם04-9952122

Www.mrphbosem.com